הקרן לידידות תומכת בישראלים וישראליות ממוצא אתיופי

בתכנית "אזימוט" מתמודדים עם התמונה העגומה העולה מדו"ח מבקר המדינה ופועלים לשילוב חברתי של צעירים ממוצאים שונים, ובעיקר ממוצא אתיופי, בתעסוקה ובהשכלה

חג הסיגד, טיילת ארמון הנציב, ירושלים, 11 בנובמבר 2015 (דניאל אליאור)
מנגישים לצעירים ולצעירות תכניות קיימות (צילום: דניאל אליאור)

במאי האחרון כיכר רבין רעדה: רעש המסוקים פילח את השמים, הגז המדמיע ניתז לכל עבר, רימוני הלם וסילוני מים פיזרו את ההמון הזועם והעיקש. ויש מקור לזעם ולעקשנות. לא צריך להיות ירון זליכה בשביל להבין שישראל היא חברה מקוטבת – שיש פה אנשים שיש להם ואנשים שאין להם, ושאחוזי העוני רק הולכים וגדלים משנה לשנה - אבל חשוב לדעת שיש קבוצות באוכלוסייה שבהן המספרים שערורייתיים, בהן קבוצת בני ובנות העדה האתיופית.

מאז ומתמיד תמכה הקרן בקהילה האתיופית בארץ, בעיקר באמצעות מענקים שניתנו לארגונים שתומכים בבני ובנות הקהילה. בשנה האחרונה פנתה הקרן, כמו בתחומים אחרים, לעשייה עצמאית המאפשרת לה מעורבות גבוהה יותר בנעשה בקהילה. תכנית "אזימוט" מיועדת לצעירים מכל מוצא המצויים במצבי סיכון, ומטרתה לשלבם בתכניות השכלה ותעסוקה – להביא למצב של שוויון הזדמנויות ולהשתלבות מלאה בחברה.

"התכנית מתכתבת עם דו"ח מבקר המדינה מ־2013 על מצב החינוך ההשכלה, השירות הצבאי, התעסוקה והרווחה, ועם התמונה העגומה מאוד שעולה ממנו", אומרת זהבה טספי, מנהלת תכנית הצעירים. "היא לא מיועדת רק לבני ובנות העדה האתיופית, כי המצב איננו תולדה של מוצא, אלא של בעיות שקיימות בחברה, אבל בגלל המציאות יש העדפה של 70 אחוז צעירים ממוצא אתיופי בתכנית".

ביינסין - הקרן לידידות (יח"צ , הקרן לידידות)
"המעטפת של האהבה והאמונה חיזקה אותי" (צילום באדיבות הקרן לידידות)

רוח גבית

כדי להשיג השתלבות חברתית פועלים בקרן בכמה קבוצות גיל: לפני הצבא – בגיל 16־18 מחזקים בקרן ארגונים שמבצעים הכנה לשירות צבאי משמעותי ומעודדים יציאה למסגרות המשך כמכינות קדם צבאיות באמצעות מתן מלגה לכיסוי דמי ההשתתפות במכינה; במהלך השירות הצבאי תומכים בחיילים בהשתתפות בקורס "אמיר" – קורס שיפור נתוני השיבוץ; ואחרי הצבא משתתפים צעירים בני ובנות 21־35 (שאינם מלווים בתכנית משמעותית אחרת) בתכנית המופעלת בשבע ערים שבהן ריכוז גבוה של בני ובנות העדה, ובמסגרתה מתבצע ליווי פרטני, הסרת חסמים ובניית תכנית אישית לכל אחד מהם.

"אנחנו גם מנגישים לצעירים ולצעירות תכניות קיימות, כלומר עוסקים במיצוי השירותים והזכויות שלהם", מוסיפה טספי.
סליי ביינסין, שעלתה עם אביה, אמה ו־12 אחיה ואחיותיה מאתיופיה לישראל ב־1990, היא רכזת התכנית בפתח תקווה, אחת משבע הערים. עם סיום לימודי התיכון התגייסה ביינסין לצה"ל, שירתה ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין והשתחררה כעבור שמונה שנים בדרגת סרן.

במהלך השירות הצבאי קיבלה תעודות הצטיינות ממפקד היחידה ובשל הצטיינותה למדה לתואר ראשון בניהול טכנולוגיה (הנדסה תעשייה וניהול) תוך כדי השירות הצבאי. באוקטובר האחרון החלה ללמוד לתואר שני בניהול טכנולוגיה, יזמות וחדשנות.

"הוריי עלו לארץ בגיל מבוגר והתקשו לגשר על הפערים התרבותיים, אבל הם תמכו בי מאוד מבחינה רגשית", מספרת ביינסין, "המעטפת של האהבה והאמונה חיזקה אותי. התא המשפחתי שלנו מלוכד מאוד. זה עזר לי לצמוח. ההורים שלי נתנו לי את הכלים הכי חשובים שיש, כמו דרך ארץ ולהיות בן אדם. אחד הדברים שדחפו אותי הוא ההערכה שלי אליהם ולתרבות שממנה הגיעו. מגיל צעיר הייתי אסירת תודה להם על המסירות. הרגשתי מחויבות גם לתת להם ולא רק לקבל מהם. לכן אני עובדת מכיתה ז'".

הפגנת יוצאי אתיופיה, תל אביב, 22 ביוני 2015 (ראובן קסטרו)
צריך למצוא פתרון גם לאם כדי לאפשר לבת לצאת לעבוד (צילום: ראובן קסטרו)

לא מקשה אחת

"למדתי בכוחות עצמי והתמודדתי עם אתגרים ומכשולים שניצבו בפניי. הצבתי לעצמי מטרות, תכננתי את דרכי ושאפתי תמיד להצליח", היא מספרת, ומוסיפה שזה גם המסר שהיא מעבירה לצעירים ולצעירות בתכנית. "אני מאמינה שכדי לתכנן את העתיד יש להמציאו. אלו צעירים וצעירות שצריכים עזרה בהמצאת העתיד שלהם - בהצבת מטרות, בניסוח אחריות אישית, בהתמדה ובגיבוש הרצון לפרוץ חומות בתעסוקה ובהשכלה. לכל אחד אני בונה חליפה אישית שתעזור לו בכל זה".

"כדי להתמודד עם אתגרי התעסוקה וההשכלה צריך להביט בסיפור של כל אחד מהצעירים מכל זווית, ולא לפספס אף פרט", מחזקת טספי את דבריה של ביינסין. "אם צעירה בת 25 רוצה לעבוד אבל לא מצליחה כי היא מטפלת באמה העיוורת, למשל, צריך למצוא פתרון גם לאם כדי לאפשר לבת לצאת לעבוד".

בקרן מודעים לסטריאוטיפיזציה של בני ובנות העדה ויודעים שגורלו של אדם שמתראיין, למשל, לעבודה, נחרץ לפעמים כבר במפתן הדלת. מסיבה זו אחוזי בני ובנות העדה האתיופית בתכנית גבוהים, אבל ישראלי מכל מוצא יקבל סיוע אם יזדקק לו. "לחברה יש נטייה לדבר על מגמות ולהתייחס לכלל האוכלוסייה האתיופית כאל מקשה", אומרת טספי, "אבל הקהילה מסועפת ויש בה קבוצות ורבדים שונים.

יש מאפיין אחד של נראות שמאחד את כולם – צבע העור. צריך להכיר בקיומו אבל לא להקיש שירות זהה לכל בני העדה בגללו. לכן אנחנו לא עוזרים רק לבני העדה. הסוגיה שעל הפרק היא בחירה. אני רוצה שצעירים לא ירגישו שהם מוסללים לכיוונים מסוימים אך ורק בגלל המוצא שלהם".

להתנדבות בקרן הידידות לחץ כאן